נהיגה ברכב, היא פעילות המתבצעת במטרה להגיע מיעד אחד ליעד אחר, כאשר לצורך כך נעשה שימוש בכלי הנע על גלגלים (או זחלים) בעזרת מקור אנרגיה- מנוע בערה פנימי, מנוע חשמלי, או אחר (רוח וכד'). מאחורי הגדרה כללית זו, עומדת פעילות מורכבת ומסובכת בהרבה המכילה תפיסות עולם ערכיות ושיפוטיות שנוגעות בין השאר לדפוסי התנהגות וסדרי עולם.
לצד איכות החיים שהתנועה ברכב מעניקה לחברה המודרנית, קיים בה סיכון רב. התנגשות בין כלי רכב, פגיעה בהולך רגל, סטייה מנתיב והתהפכות גורמים לפציעות קשות ומוות. ביטויים כמו "אחריות הנהג", "נהיגה בקלות דעת", "גרימת מוות ברשלנות", מבטאים את התוצאות העגומות של התנהגות שאינה מותאמת לסביבת הנהיגה. עם זאת, בשונה ממה שמקובל לחשוב, הנהיגה אינה באמת פעולה המבטאת בחירה חופשית על כל המשתמע. האדם הנכנס בבוקר אל רכבו אינו חופשי לתכנן את פעולותיו על פי סדר אקראי, שרירותי או אחר. כל שהוא יכול לבחור זה את יעדי הנסיעה, את שעת היציאה ופרטים שוליים אחרים. מרגע שנכנס למכונית והתניע אותה, הוא יפעל באופן המותאם לסביבת הנהיגה כפי שהיא נכפית עליו. מסיבה זו, הוא מחויב ללמוד נהיגה על פי כללי דקדוק ברורים ואחידים שיהוו עבורו את תבנית הנהיגה היחידה המותרת בכל סביבה שהיא.
פעולת הנהיגה
התנעה - דפוס התנעת הרכב, קבוע ומחייב את הנהג לוודא תחילה כי הרכב אינו משולב בהילוך ומעצור היד משוך. לאחר מכן הוא יסובב את המפתח ויצית את מנוע הרכב (עם או בלי לחיצה על דוושת הגז).
נסיעה - הכנסת הרכב למצב נסיעה, מחייב שילוב הילוך (קדמי/אחורי) עם לחיצה על המצמד או בלעדיה (ברכב אוטומאטי) ולאחר מכן האצת הרכב על ידי לחיצה על דוושת הגז כאשר המבט מופנה אל כיוון הנסיעה. בנסיעה קדימה המבט מופנה אל נתיב הנסיעה דרך הזגוגית ובנסיעה אחורה בעזרת מראות הצד, מראת הפנים ולפעמים תוך כדי הפניית הראש אחורה. האטת הרכב ובלימתו, מתבצעות על ידי הפחתת הלחץ על דוושת הגז ולחיצה על דוושת הבילום- בסדר הזה.
נהיגה- הנהיגה מורכבת משני סוגי משתנים בעלי ביטוי מרחבי, שחלקם מנוגדים זה לזה וחלקם משתלבים זה עם זה:
קדימה/אחורה- או קדימה, או אחורה.
שמאלה/ימינה- או ימינה, או שמאלה.
אחורה ושמאלה/אחורה וימינה- לצורך פניה אחורית שמאלה או ימינה מתחייב השילוב בין השניים ברצף ובמקביל.
קדימה ושמאלה/ קדימה וימינה- לצורך פניה קדמית ימינה או שמאלה, מתחייב השילוב בין השניים ברצף ובמקביל.
הנהיגה בפועל, מורכבת בהרבה מרצף הפעולות המכאניות והמוטוריות בהן משתמש הנהג במהלך הנסיעה.
הנהג אינו חופשי לנסוע היכן שיבחר והוא מותנה בנסיעה על כבישים ודרכים שהוכשרו במיוחד עבור מטרה זו. הכביש עצמו מחולק לנתיבים שבכל אחד מהם מותר לנסוע רק בכיוון אחד (רק קדימה) ורק בצד אחד (ימינה ברוב המדינות ושמאלה בחלק מן המדינות).
הנהג אינו יכול לפנות ולרדת מן הכביש באופן שרירותי (למעט במקומות בודדים) ועד שלא ימצא נתיב חדש המאפשר לו לפנות מן הדרך בה נסע, הוא מחויב להמשיך ולנסוע בה (הלוך, או חזור).
הנסיעה בנתיב מחייבת את הנהג לשמור את הרכב במרכז הנתיב (פחות או יותר), מבלי לסטות ממנו לשולי הדרך, או לנתיב הנגדי. כל התעקלות בכביש, מחייבת את הנהג להתאים עצמו לשינויים. כל סטייה מן הנתיב, מחייבת את הנהג להתריע על כך מראש ולידע את הנהגים האחרים בכביש (גם כאשר הם אינם נוכחים בפועל).
מהירות הנסיעה הנה תחת פיקוח והסדר (תמרורים, מכמונות מהירות ומהירות מקסימאלית), שחריגה ממנה (על פי רוב כלפי מעלה ובמקרים מסוימים כלפי מטה), מהווה עבירה על החוק שדינה ענישה ואף שלילת רישיון הנהיגה.
הסדרי תנועה- הנהיגה ברכב, מחייבת שמירת מרחק ביטחון מן הרכב שלפנים בכדי למנוע התנגשות. כמו כן מחויב הנהג לנהוג בהתאם להרשאת תנועה על ידי רמזורים ולהוראות התמרורים בכל הנוגע לעצירה, מתן זכות קדימה, אין כניסה, או כל הנחיה אחרת הקשורה ישירות באופן הנהיגה או בחירת מסלול.
הסדרי עצירה וחנייה - הנהג/בעל הרכב, מחויב לחנות את רכבו במקומות שיועדו לכך באופן מכוון (מגרשי חנייה), או במקומות בהם החנייה לא נאסר במפורש.
הנהיגה היא פעולת התאמה והסתגלות לקשת רחבה של אילוצים, המחייבת את הנהג להיות ערני, דרוך וממוקד באמצעים להשגת המטרה המרכזית- הגעה מיעד אחד ליעד אחר באופן בטוח ללא גרימת נזק לעצמו ולסביבה, תוך הקפדה על תנועה בין גבולות תחומים. נהג נורמטיבי, הוא אדם המצליח להסתגל ולהתאים עצמו למוסכמות, חוקים ושינויים המתקיימים כל העת בסביבת הנהיגה. אחת ההנחות לכך שנהגים צעירים מעורבים יותר בתאונות דרכים מגילאים בוגרים יותר, היא בקושי שלהם להתאים את עצמם לדרישות הסביבה/מסגרת, להסתגל ולקבל מרות וחוקים.
היבטים קוגניטיביים ופסיכו פיזיולוגיים של הנהיגה.
עיבוד חושי
ראייה- העין קולטת בעזרת מערכת כימו אלקטרית (עצבים ופיגמנטים), את הסביבה על פי צורות (קווים וזוויות), על פי צבעים (אורכי גל) ועל פי תנועה, כאשר האישונים מתרחבים ומצטמצמים בכדי לווסת את כמות האור הנכנסת אל העין. שתי העיניים פועלות במשותף בכדי לכסות שדה ראייה ולהתמקד בעצמים/פרטים- אובייקטים על רקע, משמשים במשותף ליצירת הסביבה. המידע/הגירוי שנקלט מועבר אל המוח. הקורטקס הראייתי במוח שמחולק לשלושה אזורים, מפרק ומרכיב בשלב הראשון את הצורות לקווים וזוויות מהם הוא בונה מחדש את קווי המתאר, אורכי הגל האלקטרו- מגנטיים נקלטים במערכת המורכבת מעצבים ופיגמנטים (אפור- לבן, צהוב- כחול, אדום- ירוק), מתורגמים למשרע עצום של צבעים, גוונים והצללות - פרי דימיונו של המוח האנושי. אזור נוסף בקורטקס הראייתי אומד מרחק (כולל מיקוד) אליו נוספת גם היכולת לזהות תנועה ומהירות. בשלב מתקדם יותר המוח יוצר מן המידע את הדימויים להם הוא נותן משמעות- צורה מפורשת של כביש, רמזור, תמרור וכד'. בשלב זה גם קיימם התייחסות לרמזי עומק/מרחק (בדומה לעמודי החשמל בצדי הדרך, כאשר העמוד הקרוב אלינו נראה גבוה בהרבה מן העמוד המרוחק ביותר). שלב נוסף הוא האסוציאציה הנוצרת משילוב הצורות, הצבעים, רמזי העומק/מרחק והתנועה שמצביעים על כך שאנו נמצאים בתנועה על כביש, חולפים על פני תמרורים, עוצרים ברמזורים (צבע אדום) והמצב בו העמודים שלצידי הדרך הולכים וגדלים עם הקרבה אליהם, מצביעה על כך שאנו נוסעים קדימה. יצירת המושג (יצירת אבסטרקט ושיום), מתרחשת בד בבד עם המהירות הגבוהה בה מתבצע העיבוד החושי של המידע החזותי. יצירת דימויים חדשים ושליפת הדימויים הקיימים זה מכבר בזיכרון, מאפשרים לנו בן רגע להבחין באובייקטים שלפנינו ולהגדירם בטרם הגענו בסמוך אליהם. במאתיים השנים האחרונות, כתוצאה משינוי אורח החיים, חוסר היכולת לקלוט צבעים וגוונים מסוימים (עיוורון צבעים), אינו מהווה עוד מרכיב מרכזי ביכולת הישרדות האדם (צייד) ונכון לשנת 2010, אחת מכל 200 נשים וכעשירית מן הגברים, סובלים מסוג כזה או אחר של עיוורון צבעים - 200 מיליון מתושבי כדור הארץ בקירוב. לתופעה זהו השלכות חמורות על בטיחות הנהיגה. תפיסה החושית של מה של מה שנראה, או קיים לכאורה בסביבה, לפחות בחלקו הנו תלוי מטרה - מה מחפש הצופה לראות/למצוא בשטח. המוח מפענח את המידע החזותי, על פי סדרי עדיפות שנקבעו מראש, או על פי צפי ובהתאם לכך מתבצע סינון המידע המפוענח. באופן זה, חלק מן המידע שבחלקו עלול להיות רלבנטי, מסונן ואינו מגיע לתודעה אף כי הוצג לכאורה על רשתית העין (דניאל. ג'. סימונס).
שמיעה- מערכת מכאנית פיזיולוגית, הבנויה מאפרכסת, עור התוף, עצמות זעירות (פטיש, סדן ומשוורת), קולטות את תנודות לחץ האוויר המופקות על גורמים בסביבה ובעזרת מערכת שבלולית בה נוזל מרעיד את שערות השמע מועבר הגירוי השמיעתי בהולכה עצבית אל המוח. הקורטקס השמיעתי הראשוני, ממפה את הצלילים על פי גובהם, בתהליך העיבוד השני, מתקשר הצליל אל זיכרון צלילי (זהה, או דומה), השמור במוח, המשדך את הצליל אל דימוי חזותי (צליל זכוכית נשברת, יכול לדמות בקבוק, כוס, חלון וכד'). השלב המתקדם יותר של עיבוד המידע, משייך את הדימוי אל סיטואציה כלשהי בה מעורב הצליל (חריקת הצמיגים על הכביש, יוצרת בראשנו דימוי של תאונה/כמעט תאונה, נהג מבועת בניסיון להימנע מפגיעה, תוך ציפייה לקול ריסוק זכוכית ומתכת) וזאת ללא קשר האם זו הסיטואציה המדויקת שהתרחשה בפועל. השמיעה מתרחשת בפועל במוח, בעת עיבוד הנתונים והצליל אותו זיהינו כבר עבר ואינו קיים עוד. מערכת השמע עוזרת לנו להתמצא במרחב, על ידי איכון מקור הצליל (בדומה למיקוד הראייה), המתרחש בפרק זמן של חלקיקי שנייה. רמזי מרחק להתקרבות והתרחקות של רכבים, אובייקטים וכיו"ב, מתקבלים על ידי שינויי עוצמה וגובה הצליל (אפקט דופלר).
מישוש- מערכת המישוש, פועלת בעת שמופעל לחץ כלשהו (חזק, או עדין), על מעטפת העור של רקמות הגוף השונות. מערכת ענפה של תאי חישה ועצבים, קולטת את עוצמת הלחץ והתצורה שלו, שינויי טמפרטורה (מקר עד רותח), שינויי לחות ועוד. עיבוד ראשוני של נתוני החישה מתבצעים בעת שהלחץ המופעל על נקודות המגע עם גורם הגירוי, מאפשר מיפוי מרחבי של האובייקט הנבדק ואליו נוספים מידעים נוספים (חום האובייקט והתצורה שלו). בשלב עיבוד מתקדם יותר, מזוהים החומרים מהם עשוי האובייקט וצורתו המרחבית המאפשרת לבנות לו דימוי או להעלות דימוי קיים. לדוגמה, אחיזת ההגה, היא פעולה מתוכננת ויזומה של יצירת לחץ של כפות הידיים על גלגל ההגה לצורך יצירת מודעות לקיומו של ההגה והשימוש שיש לעשות בו בכדי לנתב את הרכב באופן בטוח וכך הדבר גם לגבי ידית ההילוכים, מוט האיתות, דוושת הגז והבילום ועוד.
תחושת המנח- יכולת הפרט להתמצא בסביבה ולהתמקם בה, מתקבלת משילוב רב מערכתי- המידע מתקבל מחוש הראייה, חוש המישוש, חוש השמיעה ומערכות נוספות. מידע נוסף, מתקבל מידע מן הלחץ המופעל מבחוץ על רקמות העור ותאי החישה (כולל טמפרטורה ולחות, משבי רוח וכיו"ב) ובמקביל, מתקבל מידע פנימי משרירי הגוף, המפרקים ופרקי האיברים המעורבים ישירות ביציבות הגוף ואיזונו בעזרת מערכת שווי המשקל. תחושת המנח בנהיגה תתבטא בלחץ המופעל על גוף הנהג בעת שהוא ישוב בכיסאו- מהתנגדות ריפוד הכיסא והמבנה ההנדסי שלו, לחץ על כפות הידיים בעת אחיזת גלגל ההגה, או ידית ההילוכים, לחץ המופעל כנגד תנועת כף הרגל בעת לחיצה על דוושת הגז בעת האצה, בעת התנגדות דוושת הבילום כאשר תנועת הרגל מפעילה לצורך עצירה/האטה, או כאשר מופעל לחץ על הגוף מעצם התנועה של הרכב לכיוון כלשהו (כוחות G). תחושת המנח, מהווה מרכיב ביכולת הנהג למקם את עצמו במרחב (בתוך הרכב ובסביבת הנהיגה).
תנועה - פעולת הנהיגה, היא אוסף מובנה של תנועות. תנועות אלו מזוהות בשני אופנים עיקריים:
קשר עין גוף - כל תנועה ייעודית (שאינה בגדר רפלקס), מחייבת קשר חזותי ראייתי- אמיתי או מדומה. קשר חזותי אמיתי הוא היעד הנראה בפועל ואליו נשלח האיבר, או מכוון הגוף, וקשר חזותי של דימוי/זיכרון הוא מצב בו נשלח איבר או הגוף על פי זיכרון התנועה- הבאת כף המרק אל הפה בדיוק רב, או שליחת האיבר/גוף בשיעור מקורב להימצאותו של היעד במקום נתון- בעיטה בכדור כשהמבט מופנה קדימה ולא אל הכדור. פעולות אלו מצריכות תיאום רב המסתמך על זיכרון ומיומנות- קואורדינציה. קשר עין יד ורגל הם ביטוי קואורדינטיבי לדרישות הנהיגה הבטוחה.
תנועה אל עבר גורם כלשהו וממנו- תנועה בקו ישר המתחילה בדרך כלל כמתקף- השריר הפועל מניע את האבר בתנופה חזקה שנחלשת עם הזמן/מרחק, בדומה לתנועה בליסטית. תנועה זו ניתנת לשליטה אך ורק בפרמטרים של עצמה/מהירות, בעת שמתבצעת פעולת בלימה על ידי השריר המתנגד לפעולה. שני השרירים נמצאים על אותו איבר משני צדי העצם/פרק אותה הם מניעים. באינוונטר תנועות אלו, ניתן למצוא תנועת הרגל ללחיצה על דוושת הבילום/מצמד/גז, שליחת היד להפעלת האיתות וכיו"ב.
תנועה מתקנת- תנועה בקו עקלתון (שמאל, ימין, למעלה, למטה- תנועה פנדולארית). איבר הנשלח לכיוון מסוים, מחייב דיוק רב. כאשר היד נשלחת אל אובייקט מסוים, מתבצע תיקון עדין ימינה/שמאלה, למעלה/למטה בכדי להגיע למיקום המדויק בו נמצא האובייקט. גם כאן הבחירה בין שני כיוונים מנוגדים (ימין- שמאל, למעלה- למטה), מתבצעת על ידי שרירים הממוקמים משני צדי העצם/פרק. באינוונטר תנועות אלו, ניתן למצוא את פעולת ההיגוי ימינה/שמאלה, הוצאה מהילוך ושילוב בהילוך אחר ועוד.
שילובי תנועות ותכנון תנועה.
שילוב התנועות בפעולה רגילה- כאשר אדם רוצה לקחת מן השולחן את כוס הקפה שהכין, נשלחת היד בתנופה קדימה. אם תמשיך היד באותה תנופה, היא עלולה לפגוע בכס הקפה ולשפוך אותה. לצורך עידון התנועה, פועל השריר המתנגד ובולם את הזרוע כך שבקרבת הכוס, התנועה מאטה עד עצירה מוחלטת. תנועות התיקון מתבצעות לאורך כל תנועת הזרוע אל הכוס בכדי לוודא כי כף היד לא תפספס את הכוס ותשפוך אותה, אלא תתמקם משני צדי הכוס כאשר האגודל בצד אחד ושאר האצבעות מן הצד השני. אז מתבצעת פעולה של סגירת האצבעות על הכוס וגם במקרה זה, פועלים השרירים המתנגדים לתנועה בכדי לוודא שהלפיתה לא תהייה חזקה מדי ותשבור/תמעך את הכוס. כל הפעולות, מתבצעות על ידי איבר אחד- זרוע ימין/שמאל, כאשר הפיקוח מתבצע על ידי המוח המתבסס על נתונים המגיעים בעזרת חוש הראייה.
שילוב התנועות בנהיגה- בשונה משליחת יד אל כוס קפה, פעולת הנהיגה מורכבת בהרבה מעצם ההפרדה של האיברים המבצעים פעולה אחת- שליחת/הסעת המכונית ליעד מסוים. לאחר שהתבצע רצף הפעולות המפעילות את המנוע, שילוב הילוך הוא פעולת ביניים שהשפעתה על תנועת הרכב קטנה לעומת פעולת האצה או בלימה (עם הבדל מסוים בין תיבת הילוכים אוטומטית לתיבת הילוכים רגילה). שליחת המכונית קדימה ובלימתה, מתבצעת על ידי הרגל, בעוד שפעולת התיקון מתבצעת על ידי הידיים. להפרדה זו משמעות גדולה ביותר והיא מחייבת סנכרון ברמה גבוהה בהרבה מזו הנדרשת ללקיחת כוס קפה מן השולחן. מעבר לכך, קיימת הפרדה מוחלטת של איבר השליחה (דוושת הגז), לפעולת הבלימה (דוושת הבילום). כלומר, לא ניתן על ידי תנועת כף הרגל בכיוון הנגדי ללחיצה על דוושת הגז להאט את הרכב. יש להרים אותה ולהעביר אותה אל דוושת הבילום ולבצע תנועה קדימה בכדי להאט את הרכב וגם כאן תנועת הרגל בכיוון המנוגד, לא תגרום לרכב להאיץ מחדש ויש לחזור אל דוושת הגז ולהתחיל את התהליך מתחילתו. סנכרון פעולות אלו, מתסבך בהרבה כאשר מדובר ברכב עם תיבת הילוכים רגילה המחייבת סנכרון נוסף של רגל שמאל עם ידי ימין (העוזבת לצורך כך את ההגה ומשאירה את יד שמאל לבצע את התיקון לשני הכיוונים. פעולות התיקון (ימינה/שמאלה), מוודאות כי הרכב יישאר בכל העת בנתיב הנכון/הנבחר. כאשר שתי הידיים על ההגה, על פי רוב כל יד מושכת את ההגה לכיוון שלה ומרפה לסירוגין בהתאם לתיקון הנדרש. במקרים מסוימים, שתי הידיים פועלות בתנועה גם לכיוון ימין וגם לכיוון שמאל (בנהיגה מורכבת, במצבים של חוסר ביטחון, או אחר). יש לזכור כי התנועה של הרכב ימינה או שמאלה, מחייבות למעשה את הידיים למשוך את ההגה- ימינה ולמטה, או שמאלה ולמטה בגלל התנועה הסיבובית.
תכנון תנועה - על מנת לבצע פעולה מוטורית כלשהי, יש צורך לבנות אותה מחד באופן מודולארי ממאגר תנועות השמורות זה מכבר בזיכרון ומאידך, להפעיל אותה באופן משתנה בכדי להתאים אותה לתנאי הסביבה. כלומר, על מנת להסיע את הרכב מנקודה אחת אל נקודה המרוחקת ממנה מאות מטרים בלבד, אנו משתמשים בצירוף התנועות הנבחרות והמתאימות בדיוק למטרה זו (לחיצה על דוושת המצמד > שילוב הילוך > הורדת הרגל בעדינות מן המצמד במקביל ללחיצה על דוושת הגז > אחיזת ההגה באופן יציב כאשר כיוון הנסיעה קדימה). עם זאת, במידה ולא נתקן את ההיגוי בתנועות עדינות (ימין/שמאל, למעלה/למטה) ולא נווסת את מהירות הרכב באופן משתנה ומותאם, אנו עלולים למצוא את עצמנו סוטים מן הנתיב, או נתקעים ברכב שמולנו וכיו"ב. בתהליך הנהיגה תכנון התנועות וחישובי המרחק והכיוון, לוקחים בחשבון את התיקון שיתבצע במהלך הנסיעה כאשר טיב התיקון וצורתו הם רעיון כללי בלבד ובכל רגע נתון, מתבצע התיקון רק בהתאם לנסיבות. הסיבה העיקרית לצורך בלימוד נהיגה מובנה, היא ביכולת ללמוד ולרכוש רפרטואר תנועות ייחודיות למטלת הנהיגה, במקביל לרכישת המיומנות להשתמש בהם באופן משתנה ומותאם. "תלכידי תנועה", נוצרים מרצף תנועות הנמצאות בזיכרון ומועלות באופן זהה או דומה בסיטואציה של נהיגה- תלכידים אלו, באים לייעל את הנהיגה ולהפכה לעניין פשוט ואוטומאטי. לא פעם קורה, שתלכידים אלו אינם טובים דיים והשימוש בהם מהווה סכנה לנוהג וסביבתו. זה המקום בו נצרכת התערבות מתקנת (קורס נהיגה מונעת, לקיחת שיעורים נוספים אצל מורה נהיגה וכיו"ב).
מיומנות הנהיגה- מיומנות מכל סוג היא איכות הזיכרון ואין הבדל בין מיומנות פיזית למיומנות קוגניטיבית. המיומנות מייצגת פעולה החוזרת על עצמה פעמיים ויותר למען הסגת מטרה מסוימת וככל שאנו מרבים להתאמן, כך גדלה המיומנות. מיומנות הנהיגה מצריכה איכות זיכרון המשלב תנועה וקוגניציה בו זמנית. פעולה שגויה החוזרת על עצמה פעמים רבות, הופכת למיומנות שתוצאה גרועה בסופה ועל הכביש היא מהווה סיכון של ממש. נהג גרוע, מיומן על פי רוב בדומה לנהג טוב- ההבדל הוא רק בתוצאה שלחלוטין אינה מותאמת למתבקש על הכביש. כאשר נהג נאלץ לעבור קורס נהיגה מונעת, הוא נמצא בתהליך המנסה לשנות את המיומנות הקיימת ולנטוע בו דפוסים חדשים של מיומנות שתאפשר לו לנהוג ביתר זהירות.
תודעת הנהג
תודעת הנהג, היא המרכיב החשוב ביותר בכל הקשור לנהיגה בטוחה ואחראית. את התודעה ניתן לחלק למספר מעגלים וכל שלב בתודעה זו מכיל בתוכו את מכל המרכיבים הפיזיולוגיים והקוגניטיביים גם יחד.
מעגל ראשון - פלוני נכנס למכונית המהווה עבורו סביבה מוקטנת ותחומה בגוף הרכב. בשלב הראשון, הוא מתיישב בה וגופו מתרווח בכיסא- תחושת המנח והלחץ המופעל על ישבנו וגבו, אומרים לו שהוא זה היושב בכיסא הנהג ושנוח לו בתנוחה זו. ידיו המסובבות את המפתח ומתניעות את הרכב, רגליו הלוחצות על דוושת המצמד בעת שילוב ההילוך ואחיזתו את ההגה, מאותתות לו כי תחושות הלחץ אותן הוא מרגיש באבריו השונים, הן אכן הגה, ידית הילוכים, דוושת בילום/גז/מצמד ולא דבר אחר ומעבר לכך הן מספרות לו כי ידיו שלו הן אלה שאוחזות בהגה ורגליו שלו הן אלו הלוחצות על הדוושות וכי הוא זה הנוהג עכשיו ברכב הנקרא מכונית. את המכונית, נוהג פלוני בסביבה מוגדלת שבה למשטח השחור והמקווקו אותו רואה הנהג ועליו הוא נוסע קוראים כביש (שיום - יצירת מושג) והצבע האדום העגול שלפניו (רמזור), אוסר עליו להמשיך לנסוע אלא מורה לו לעצור במרחק סביר לפניו בסמוך לקו עצור- פלוני מצליח להסתגל לדרישות הנהיגה הבסיסיות של השתלבות בתנועה, על ידי שמירה על הנתיב, שמירה על המהירות וציות להנחיות התמרורים וחוקי התנועה.
מעגל שני - לאותו פלוני, יש ביוגרפיה. יש לו שם, מקצוע, כתובת, יש לו עבר, הוא משתייך למעגל חברתי כזה או אחר, יש לו זהות ולא פחות מזה יש לו רישיון נהיגה. הזהות האישית של אותו פלוני, היא זו הנוהגת ברכב והרכב שייך לאותה זהות, או לחברה בה הוא עובד ואליה הוא משתייך. למכונית יש גם זהות, יש לה דירוג ערכי המתבטא בשווי הכספי שלה, בגודל, בנפח המנוע, ברמת האבזור ואפילו בדירוג הבטיחותי שלה (שלדה וטכנולוגיות). כל אלה, מהווים את התודעה של מי נוהג ברכב ובאיזה רכב הוא נוהג - שלב מתקדם בו זהות הנהג מתאחדת עם זהות הרכב - תפקוד משותף מול גורמים אחרים בסביבה החיצונית. בעת בדיקה של נהג על ידי משטרת התנועה, או בעת מעורבות בתאונה, מתבקש נהג הרכב להציג את רישיונו וזה נלקח לצורך בדיקת תוקף הרישיון במקביל לבדיקת הביוגרפיה הפלילית שלו על הכביש (מספר עבירות התנועה וחומרתן). ביוגרפיה זו, גם תשמש לא פעם את השופטים בהכרעת הדין.
מעגל שלישי - הזהות הנוהגת ברכב, אינה שטה בחלל החיצון. היא נוהגת את רכבה בין מאות ואלפי רכבים אחרים בהם נוהגים מאות ואלפי בעלי זהות אחרים שגם להם יש ביוגרפיה אישית, מקצוע, תחביבים ושמות. תפיסת האני בסביבה החיצונית, כוללת את הזדהות הנהג עם הרכב בו הוא נוהג - מעין ישות אחת (מעמד חברתי). סביבת הכביש, מעמתת את אותה זהות (בעל הרכב), מול כל בעלי הרכבים האחרים. אפשר ורצוי להתחשב בהם באופן בלתי אמצעי, וחובה לציית לחוקים המשותפים לכל הזהויות האחרות (בעלי הרכבים), מה קורה כאשר אותה זהות אינה מקבלת את זכות הקדימה המגיעה לה, מה קורה כאשר נהג כלשהו "חותך" את אותה זהות ברמזור, מה קורה כאשר עוקפים את אותה זהות הנוסעת במכונית יוקרתית. "אני המנכ"ל בחברה נחשבת- מי אתה שתלמד אותי לנהוג"? ו"מי נתן לך רישיון"? כל אלה קונפליקטים איתם מתמודדת הזהות המסוימת במצב תודעה זה.
מעגל רביעי- מה חושבת על עצמה אותה זהות? בשלב תודעה זה, אותה זהות מסתכלת על עצמה מן הצד. מעין אדם היושב בקולנוע וצופה בסרט בו הוא מככב כאשר גם הוא יושב וצופה בסרט על עצמו ועל מה שהוא עושה ואיך הוא מתנהג, כאשר התסריט יכול להתעדכן ולהשתנות בכל רגע נתון. זהו מצב תודעה גבוה, בו אותה זהות מסוגלת לנתק את עצמה מן הקונפליקט ולנסות לבחון את אופן הנהיגה שלה. שאלות כמו "האם אני זהיר מספיק"? "למה להיכנס לעימות מיותר - בכביש תהייה חכם, אל תהייה צודק", הן מן המאפיינים הבולטים של מצב תודעה זה. היכולת לראות את עצמך מן הצד, מאפשרת לעסוק בסוגיות של נהיגה זהירה, שמירה על איכות הסביבה ויותר מכך לשאול "האם לא יותר בטוח, חסכוני וירוק להשתמש בתחבורה ציבורית"?
שיקול דעת
שיקול דעת, הוא מצב בו הזהות הצופה בסרט, מחליטה להתערב לרגע בתהליך ההסרטה, לעצור את הצילומים, להתערב בתסריט מתוך כוונה לשנות את העלילה, להתייעץ ולבחון תסריטים חלופיים ולביים בעצמה את עצמה כמשתתפת בהמשך הסרט. פלוני שנוהג ברכב ומישהו עוקף אותו בטור המכוניות ומנסה להידחק חזרה אל תוך הנתיב, יכול להגיב באופן אימפולסיבי ולהגן על מעמדו ומיקומו בכך שלא יאפשר את השלמת העקיפה (התסריט הצפוי), אך הוא יכול גם להימלך בדעתו ולהימנע מן העימות ומן הסיכון לו ולנהג העוקף (התסריט המתבקש).
תכנון נכון- תוצאה שגויה
קבלת החלטה - קבלת החלטה מכל סוג, היא עניין מוטורי בעיקרו. האדם מתכנן במוחו מה לעשות, באילו תנועות מתוך המאגר הקיים הוא ישתמש ומה יהיה רצף התנועות ותזמונן. רק לאחר גמר התכנון, ההחלטה יוצאת אל הפועל. המוח משדר את הוראות ההפעלה דרך מערכת העצבים והמסר העצבי (מוליך כימו אלקטרי), מגיע אל השריר הספציפי המופעל באותו רגע. פעולת השריר על ידי המסר העצבי, מתבצעת באופן כמותי. רק במידה וכמות השדרים החוזרים לביצוע אותה פעולה, גדול משמעותית מסך המסרים האחרים המועברים לשרירים אחרים/מתנגדים, מתבצעת בפועל התנועה כאשר השריר הפועל מתכווץ בעוד השריר הנגדי מרפה (אגוניסט- אנטגוניסט). על מנת להאט תנועה, לעצרה כליל, או להפעילה בכיוון ההפוך, על המסר העצבי הסותר להיות חזק בהרבה מן המסר הקודם, שאם לא כן,לא יתבצע כל שינוי בתנועה. לא אחת קורה שאדם החליט לפנות שמאלה בצומת עם כביש ראשי ולאחר שבדק היטב שהכביש פנוי, הוא מחליט לפנות שמאלה. ההשתלבות שמאלה, מחייבת אותו לפנות את הצומת במהירות האפשרית ולשם כך הוא לוחץ בחוזקה על דוושת הגז ונכנס אל הצומת. בשלב הכניסה הראשון אל הכביש ולפעמים טיפה קודם לכן, מזהה הנהג כי רכב מגיח משמאל במהירות גדולה מבלי שזוהה קודם וחרף רצונו להשהות את הכניסה אל הצומת ולאפשר מעבר בטוח לרכב שנוסע בכביש הראשי, הוא אינו יכול לעצור את ההחלטה שהתקבלה, כל המסרים העצביים, אינם חזקים דיים בכדי לסתור את הפקודה שנתנה, הרגל לוחצת בחוזקה על דוושת הגז ומכניסה את הנהג ורכבו אל תוך הצומת ולמסלול התנגשות ידוע מראש. למרות מודעותו של הנהג לסיכון הקיים במצב זה וכנגד התודעה שלו לכך שהוא פועל באופן שגוי לחלוטין, אין ביכולתו לשנות דבר (למעט לנסות לנסוע יותר מהר בכדי להימלט ככל האפשר מן המפגש המסוכן). עם כל הרצון, התודעה, המודעות ומיומנות הנהיגה למוליך העצבי חיים משלו ובאותו רגע הוא אינו נשלט.
מידע לא מעובד - נהג העוצר לפני מעבר חצייה, מאפשר להולכי הרגל לחצות את הכביש בבטחה. שדה הראייה שלו נפתח בכדי לקלוט את כל רוחבו של הנתיב בו חוצים הולכי הרגל. מרגע שאחרון הולכי הרגל סיים לחצות את הכיש, על הנהג להמשיך קדימה. לצורך כך, הוא מתרכז בנקודה מרוחקת יותר בהמשך הדרך, בעזרתה יוכל לכוון את עצמו ומעבר לכך יוכל לראות את מגמת התנועה קדימה (מספר המכוניות, מהירות התנועה, פיצול נתיבים וכיו"ב). לצורך ההתמקדות בנקודה המרוחקת, הוא מכנס ומצר את שדה הראייה שלו, דבר הגורם לו לאבד קשר עין עם חלק מן הגורמים הנמצאים בסמוך לו. מחקרים הראו, כי במצב זה, גם כאשר אובייקט שחוצה אותו בניצב ונופל על רשתית העין, מסונן החוצה ואינו מעובד כחלק מן המידע הרלבנטי עבור מטלת הנהיגה קדימה. זהו מצב מאוד בעייתי במידה והולך רגל החליט לחצות את מעבר החצייה כאשר החלה פעולת הנסיעה קדימה. המידע על נוכחותו במעבר החצייה אינו מספיק להגיע אל תודעת הנהג, פעולת המניעה (במידה ותינקט), תאחר לבוא ובספק אם תצליח לגבור על תנועת הרגל קדימה והלחיצה על דוושת הגז.
הסחת דעת
הסחת דעת בנהיגה מתחלקת אף היא לרמות תודעה שונות. הסחות דעת בסיסיות, נוגעות למצב קיומי בו העיבוד החושי קובע את התגובה, או דפוס ההתנהגות.
אחת מכל 200 נשים וכעשירית מן הגברים, סובלים מעיוורון צבעים - בסביבה בה היצף מסיחי הדעת עשירי צבע ותנועה (שלטי חוצות בוהקים, סרטי פרסום על מסכי ענק ועוד), במקביל לחוסר היכולת לזהות חלק מן הצבעים, יורדת משמעותית איכות הנהיגה.
הימצאות חרק באוטו (זבוב, דבורה וכד'), עלול להבהיל את הנהג ולהסיח את דעותו.
הפניית המבט אל גורם חיצוני (הבזק, מקור רעש פתאומי, שלטי חוצות, דמות, או אחר).
סיגריה שנפלה במהלך העישון על מכנסי הנהג.
כאב כלשהו, חוסר מנוחה פנימי, תחושה לא טובה- חולי, עייפות.
הסחות דעת השייכות לרמת תודעה מתקדמת יותר
קריאה במהלך הנסיעה.
מחשבות על נושא אחר שאינו קשור במתרחש על הכביש ולוקח את הנהג למחוזות רחוקים.
דיבור בטלפון הנייד במהלך הנסיעה, שליחת מסרונים וכיו"ב.
איפור במהלך הנהיגה.
החלפת תקליטור, כיוון הרדיו במהלך הנהיגה.
אכילה, שתייה, עישון ועוד.
שיחה עם נוסעים אחרים הנמצאים ברכב.
חיפוש כתובת (שם רחוב, מספר בית), או הפניית מבט ומעקב אחר דמות חולפת וכד'.
לא כל הסחות הדעת, מביאות את הנהג לכדי תאונה וחלקן אף אינו בהכרח מסוכן. לא פעם קורה שאדם העוסק במהלך הנהיגה במחשבות על דברים אחרים, מבצע את מטלות הנהיגה לעילא ולעילא- הרצון לעסוק במשהו אחר, מחייב את הנהג לנקוט בדפוס התנהגות אוטומאטי של נהיגה איטית וזהירה יותר המאפשרת לו לחשוב על דברים אחרים וממילא מרחיקה אותו מגירויים הגורמים להתנהגות עצבנית- לנהג לא אכפת כרגע שמישהו עקף אותו, או חתך אותו ברמזור. הוא מצידו נוקט בנהיגה מונעת, המתרחקת מן הסיכון להתנגשות. הסחת דעת שיש בה סיכון לנהג וסביבתו, היא הפניית משאבי תשומת הלב ממטלות הנהיגה לטובת גירוי אחר הפוגע ביכולת ההסתגלות של הנהג אל סביבת הנהיגה.
מקורות
Damasio, A. R., (1999), HOW THE BRAIN CREATES THE MIND Scientific American, 00368733, Dec99, Vol. 281, Issue 6.
Damasio, A. R., Damasio, H., (1992), Brain and Language, a large set of neural structures serves to represent concepts; a smaller set forms words and sentences. Between the two lies a crucial layer of mediation, Scientific American, 00368733, Sep92, Vol.
Damsio, R. A., Geschiwnd, N., (1984),THE NEURAL BASIS OF LANGUAGE, Division of Behavioral Neurology, University of Iowa College of Medicine, Iowa City, Iowa 52242, Department of Neurology. Harvard Medical School, and Harvard Neurological Unit, Beth Israel Hospital, Boston, Massachusetts 02215, Ann. Rev. Neuro- science.
Nelken, I., & colleagues, (2003), "Primary auditory cortex of cats: feature detection or something else"?, Dept. of Pysiology, Hebrew Universitiy - Hadassa Medical School and Interdisciplinary Center for Neural Cornputation The Universitiy Jerusalem and Israel in: Biological Cybernetics, 89, 397-406, DOT 10.1007/s00422-003-0445-3, 7 november.
דמסיו, א., (2005), בחיפוש אחר שפינוזה- נפלאות הרגש ודרך פעולתו במוח, אופוס הוצאה לאור בע"מ, תרגום: טוכטרמן
דמסיו, ר. א., (2003), ההרגשה של מה שקורה, גוף ורגש ביצירת התודעה, תרגום: כרמל, ע., מכון ברנקו ויס לטיפוח החשיבה, משרד החינוך, המנהל הפדגוגי האגף לתכניות לימודים,
דמסיו,א., (1998), השגיאה של דקארט- רגשות, היגיון והמוח האנושי. כנרת בית הוצאה לאור, תרגום: בנאי, ד.
ויגוצקי, ל. ס., (2004), הלמידה בהקשר חברתי : התפתחות התהליכים הפסיכולוגיים הגבוהים, עורכים: צלרמאיר, מ. קוזולין,
חומסקי, נ., (2003), שפה ושאלות על הידע, הרצאות מנאגאוה, תרגום: שובל, נ., רסלינג הוצאת ספרים.
לוק, ג'., (1972), מסה על שכל האדם על-פי הקיצור של א.ס. פרינגל-פטיסון ; תרגם: אור, י., עורך: רות, ח.י., הוצאת מאגנס, ירושלים.
לורנץ, ק.,(1979), הרע לכאורה על התוקפנות בטבע, תרגום: כפכפי, י.,הוצאת הקיבוץ המאוחד, מהדורה רביעית פברואר.
ליביו, מ.,(2003), חיתוך הזהב קורותיו של מספר מופלא,תרגום: לוטם, ע., אריה ניר הוצאה לאור.
נוי, פ.,( 1995). מהו העצמי של פסיכולוגיית העצמי, "שיחות" כרך ט', חוב' מס' 3 יוני 1995.
קרלסון, נ. ר., (2001), הפיסיולוגיה של ההתנהגות, תרגום: כהן, ע., האוניברסיטה הפתוחה, רמת אביב,
שחר- לוי, י., (1994). תלכידי זיכרון ראשוניים: המוטוריות כקוד של הצפנה והחייאה של זיכרונות קדם קוגניטיביים. "שיחות" כרך ח', חוב' מס', 3, יוני 1994. עמודים 172- 179.
שקד, מ., ירמיה, נ., (1998), בית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים תיאורית ה- mind והתפתחות חברתית, פסיכולוגיה ז (1), תשנ"ט.
הילמן, פ., (2000), שפה ומוח התהליכים המופלאים המתרחשים במוח ומאפשרים יצירת שפה, כמעט 2000, כתב העת למדע וטכנולוגיה, תרגום: פלדור, ע.,הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים- המרכז להוראת המדעים http://www.snunit.k12.il/heb_journals/kimat2000/007002.html
